שרם נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

הרקע והצדדים

1.התובעת רכשה מהנתבעת מכשיר בלפון כולל שירות ביטוח ואחריות על המכשיר. לאחר כחודשיים המכשיר הפסיק לפעול והתובעת פנתה למעבדה על מנת לתקנו.

2.לטענת התובעת, לאחר בדיקת המכשיר נמסר לה שעליה לשלם 300 ₪ כהשתתפות עצמית עבור מכשיר חדש, שכן המכשיר שלה אינו ניתן לתיקון עקב קורוזיה. התובעת סרבה לשלם סכום זה, ולאחר זמן מה שקלה שוב בדעתה והחליטה לחזור ולשלם את הסכום שנדרש ממנה, אך בשלב זה נאמר לה שעליה לשלם 1,000 ₪ בגין "הפקרת" המכשיר בתחנת השירות. התובעת שלא הסכימה לדרישה זו הגישה את התביעה ועתרה לפיצוי בסך 6,000 ₪ בפיצוי על היחס המזלזל והפוגע ו"לשם עשיית צדק".

3.הנתבעת טענה כי ההסכם ההתקשרות שנחתם בינה לבין התובעת מגלה את תנאי התקשרותה, וכי טענותיה כולן של התובעת עומדות בניגוד לתנאי ההתקשרות.

לטענת הנתבעת, כאשר מתגלית קורוזיה המכשיר מושבת ולא ניתן לתקנו ולכל הנתבעת מציעה החלפת המכשיר בהשתתפות עצמית. הנתבעת טענה עוד, כי התובעת מחוייבת להמשיך ולשלם עבור המכשיר למרות העובדה שהשאירה אותו במרכז השירות מתוך בחירתה שלא לשלם את דמי ההשתתפות העצמית הנדרשים לצורך החלפתו במכשיר חדש.

דיון והכרעה

5. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה הכל כפי שיפורט להלן.

6. הנתבעת אינה כופרת בחובתה לספק לתובעת מכשיר טלפון חדש במקום המכשיר שהושבת ואינו ניתן לתיקון, אלא שלטענתה, הדבר נעשה בכפוף לתשלום דמי השתתפות עצמית.

הנתבעת כלל אינה טוענת כי דמי השתתפות עצמית הם תנאי בכל התקשרות ולגרסתה, עלות זו משתנה בהתאם לתקופה מאז תחילת השירות של הלקוח (ולא של המכשיר), ו"לקוח הנמצא 3 שנים בשירות אין לו השתתפות עצמית כלל."

הנתבעת אף אינה טוענת כי מסרה לתובעת את הנותנים הנוגעים לגובה דמי ההשתתפות העצמית ואף עלה מעדותו של נציגה, כי נתונים אלה כלל לא נמסרים ללקוח, אלא אם הוא מבקש אותם באופן יזום: "אנחנו לא מוסרים באופן יזום וטבלה של ההתשתפות ללקוח והוא יכול לדעת מהם הסכומים הרלבנטיים אם הוא שואל, הנתונים משתנים כל הזמן."

אין כל אסמכתא כי התובעת התקשרה בהסכם לשירות תיקונים ואחריות הכפוף לדמי השתתפות עצמית כלשהם, שכן בהסכם ההתקשות בין הצדדים עניין זה כלל לא נזכר. בנסיבות אלה אין לי אלא לקבוע כי התובעת לא התחייבה לשלם דמי השתתפות עצמית כלשהם.

7.סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") הדן ב"איסור הטעיה", קובע כי:

"(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:

...

(16)שירות אחזקה ותנאיו;

(17)תנאי אחריות לנכס או לשירות;"

לגישתי, בכך שהנתבעת לא מסרה לתובעת את תנאי השירות והאחריות באופן מפורש ויזום על ידה, יש משום הטעייה כאמור בחוק.

8.סעיף 4 לחוק שכותרתו "חובת גילוי לצרכן" קובע כך:

"(א) עוסק חייב לגלות לצרכן –